התפתחות הדואר


דף הבית

 

התפתחות השיטות והאמצעים להעברת מסרים וליצירת תקשורת בין אנשים משקפת את השינויים שחלו בתרבות האנושית משחר ימיה ועד היום. החל בסימנים מוסכמים, שהתבססו על חושי הראיה והשמיעה (תופים, שופרות, חצוצרות, מדורות, עשן, דגלים), והיו מוגבלים בתנאי השטח ומזג האוויר, דרך אמצעים לוגיסטיים פשוטים (היונה, הרץ והשליח), שאפשרו להרחיק את המסר, ועד מערכי העברת דואר מורכבים, המאפשרים להעביר כמויות עצומות של דברי דואר באמצעות כלי רכב, אניות ומטוסים, דרך האוויר, הים והיבשה, לקצווי תבל.
פריסה רחבה של תשתיות תקשורת, לצד פיתוח מדעי וטכנולוגי מתמיד, מאפשרים כיום להעביר מידע ומסרים קוליים וחזותיים באמצעים אלקטרוניים בתפוצה רחבה. רשת האינטרנט הפכה אפשרות זו לנגישה ובת השגה יותר מאי פעם.
אולם, שירותי העברת מסרים כתובים, חפצים וחבילות, כשירות עממי ואוניברסלי, לכל דורש ולכל יעד, היו ועודם נחלתו הבלעדית של הדואר.
השימוש בדואר ים נותן מענה לגידול בנפח "דברי דואר אחרים" כדברי דפוס, או מצרכים וסחורות שהעברתם אינה דחופה לבעליהם.
הרומאים השתמשו להעברת ידיעות בדרך הים השתמשו באניות מפרשים וכן הובילו בים משאות בכל אגן הים , ( naves cursoriae ) מהירות התיכון, אירופה המערבית, מבריטניה ועד גבול ערב ופרס.
גם הבריטים נהגו לשלוח מכתבים מעבר לים במפרשיות מהירות, שכונו "ספינות דואר", ושהיו בבעלות משרד הדואר הבריטי או חכורות בידיו. מהירותן נועדה לא רק להביא למסירה מהירה ככל האפשר של דברי דואר, אלא גם לאפשר להן לחמוק מפני ספינות פיראטים, והפקודה שניתנה לקברניטיהן הייתה: לא להיכנס לקרב לעימות עם שודדי ים אלא בלית ברירה.
בראשית המאה ה - 19 הוחלפו מפרשיות אלו בספינות קיטור, ומאז 1840, החלו גם אניות גדולות לעסוק, בצד הובלת נוסעים ומטענים, בהובלת דואר לארצות שמעבר לים.
את ראשיתו של דואר האוויר יש לראות בימי המלחמה הצרפתית-גרמנית בשנים 1871-1870 , כשהטיסו צרפתים דברי דואר מפאריס הנצורה, באמצעות כדורים פורחים ממולאים גז. בשנת 1919 הוחל במשלוח דואר בין לונדון לפריס בדרך האוויר. האווירון הוא אמצעי ההובלה הטוב ביותר לדואר בין-יבשתי, אף על פי שהוא יקר יותר מן הדואר ביבשה ובים. בימינו כבר מפותח שירות דואר האוויר בכל רחבי התבל, ומכתב מישראל לארה"ב, קנדה או אוסטרליה, מגיע ליעדו תוך פחות משבוע ימים ולארצות אירופה תוך יומיים-שלושה.
מכשיר הטלגרף (מיוונית : טלה - רחוק, גרפיין - לכתוב) הומצא כמכשיר מעבדתי על ידי ובר וגאוס בשנת 1833. בשנת 1835 בנה מורס את הטלגרף שלו, והפעילו לראשונה ב- 1837 תוך שימוש בשיטת איתות הנקראת עד היום על שמו. כתב מורס משמש להעברת אותיות ומספרים באמצעות צירופי נקודות וקווים. פקיד הטלגרף קולט את האותות ומתרגמן למילים ולמשפטים.
קו הטלגרף הראשון הותקן ב- 1844 בין הערים וושינגטון ובלטימור, ובשנת 1951 נפרש קו טלגרף תת-ימי, שקישר בין אנגליה וצרפת . בתחילת דרכה הייתה התקשורת הטלגרפית איטית והצריכה כמויות
גדולות של כבלים. עם השנים פותחו שיטות שונות לשיכלול ויעול תקשורת זו:

 
הגדלת המרחק בין המשדר והקולט באמצעות תחנות מימסר אלקטרומגנטיות

 
הקטנת מספר הכבלים ושימוש באותו כבל להעברת כמות מידע גדולה יותר

 
פיתוח שיטות צופן יעילות יותר

בישראל, כמעט ולא נעשה שימוש במכשירי טלגרף, למעט קשר לאוניות בלב ים (טלגרף אלחוטי), קשר צבאי וקשר חובבים . הטלפרינטר (טלקס) הוא שיכלול של מכשיר הטלגרף. באמצעותו ניתן להעביר מידע מודפס בין שתי עמדות. מרכזת הטלקס הראשונה בישראל נחנכה בשנת 1954. עד שנות ה - 80 היה זה האמצעי העיקרי להעברת נתונים וחומר כתוב, וניתן היה למוצא אותו בכל מערכות העיתונים, משרדי ממשלה, סניפי דואר, מפעלים ובתי עסק גדולים .
פיתוח טכנולוגי הביא להחלפת הטלגרף והטלפרינטר בפקסימיליה מכשירי הפקסימיליה, כאמצעי להעברת מסמכים כתובים דרך קו הטלפון, הוכנסו לשימוש מסחרי בשנות ה - 40. לשימוש בארץ הוכנסו
המכשירים בשנות ה-70.
הדואר האלקטרוני - EMAIL - הינו קבצי מלל הכתובים בשפה מוסכמת, המכילים מידע ומסרים המועברים בין אנשים המקושרים זה עם זה באמצעות רשת תקשורת המכילה תאי דואר, שכל אחד מצויד בכתובת. עיקר התעבורה ברשת האינטרנט, בשנותיה הראשונות, הייתה העברת קבצי מלל ומכתבי דואר.
ב - 1957 שיגרה ברית המועצות את הלווין ספוטניק לחלל. השג מדעי זה הזין את חששם של מנהיגים אמריקאים מפיגור מדעי וטכנולוגי במלחמה הקרה. ייעודו של פרוייקט (ARPA - Advanced Research Project Agency), שיזמה מחלקת ההגנה האמריקאית, היה - תפיסת מעמד מוביל בתחומי המדע והטכנולוגיה.
אחד ההישגים הראשונים של ARPA היה בניית רשת תקשורת מחשבים, שראשיתה בשתי עמדות מחשבים שקושרו באמצעות כבל, והופעלו על ידי תוכנה - Network Application, שאפשרה למחשבים להתקשר בינם לבין עצמם. אך המטרה הייתה מסובכת ושאפתנית יותר - קישור בין עמדות מחשב המרוחקות זו מזו מרחק רב.
ב-1967 קישרה רשת (ARPANET) בין מחשבי אוניברסיטאות UCLA, סטנפורד, סנטה ברברה ויוטה, באמצעות כבלים באורך קילומטרים. 4 שנים מאוחר יותר, הצטרפו מחשבים מ-MIT, הארוורד ו-NASA.
התוכנות שפותחו איפשרו למדענים לשלוח מסר אלקטרוני - EMAIL - למדענים בכל מיקום אחר. ARPA המשיכה לפרוס את הרשת באמצעות כבלים באוקיינוס האטלנטי. ב - 1973, מחשבים באנגליה ונורווגיה הצטרפו לקהילת ARPANET המתרחבת.
ב-1981, ה-NFS (National Science Foundation) פיתחה רשת מחשבים, בהתבסס על מודל ה-ARPANET אך ללא תלות ברשת זו. הרשת החדשה, שנקראה CSNET (Computer Science Network), פותחה בראש ובראשונה כדי שמדענים יוכלי לקבל ולשלוח EMAIL בלא גישה ישירה ל-ARPANET.
ב-1986, הודות לתרומת NASA והמחלקה לחינוך בממשל האמריקאי, הפכה CSNET ל- NSFNET (National Science Foundation Network). כקודמותיה, הציעה הרשת החדשה שימושי EMAIL. אך יתרונה העיקרי היה בכך, שאפשרה למדענים גישה מרחוק למחשבי על שמוקמו בפרינסטון ובאוניברסיטת קורנל.
מדענים מרחבי העולם דרשו גישה דומה למחשבים אלה. במטרה לתת מענה לדרישה, חתם ה-NSF על הסכם לשיתוף פעולה עם רשת Merit (Merit Network,Inc.) (היום בבעלות IBM ו- MCI) לניהול משותף של הרשת. שם הרשת שונה שוב, עתה לשם אינטרנט. ב -1990 ARPANET נסגרה.
שנות ה - 90' היו שנים של גידול מהיר ברשת האינטרנט. עסקים גדולים וגופים ציבוריים החלו לחבר את מחשביהם לאינטרנט. בשנים 1994 ו-1995 עברה הרשת לידיים פרטיות, כ -MCI ו-AGIS. אלה חתמו הסכמים עם חברות קטנות, על מנת לאפשר לאזרחים פרטיים גישה לאינטרנט. חברות אלה ידועות בשם ISP (Internet Service Providers) - ספקי אינטרנט. למרות שקיימים אלפי ספקים בעולם, קיימים בינהם הסכמי שיתוף פעולה לחלוקת משאבים ואינפורמציה, המאפשרים התקשרות בין משתמשים המקושרים לרשת באמצעות ספקים שונים.