• פיניטו לה קומדיה
    מי היה מאמין, יש מי שבוחר מרצונו החופשי להתנתק מעולם ה"פייסבוק".
    מאי גוסרסקי
    10.11.2011

    העולם נחלק לשניים: אלה שיש להם חשבון "פייסבוק" ואלה שעמדו בלחצים החברתיים המאסיביים מכל הכיוונים והחליטו, כנגד כל ההערכות, שלא לפתוח שם משתמש. בתחושה חזקה של שליחות חברתית דפני-ליפית במיוחד, בבוקר חמסיני אחד החלטתי לקום ולהצטרף לקבוצה נוספת, גם אם לא מוערכת במידה מספקת, של אלו שהחליטו (ותאמינו או לא, לא תחת השפעת כדורים כאלו או אחרים) למחוק את חשבון "הפייסבוק" שלהם.

    ונחשו מה? לא לקיתי באופן מיידי בתסמיני גמילה מייסרים, לא נזקקתי לאינפוזיה חברתית ובטח שהאדמה לא פערה את פיה ובלעה אותי.340

     

    כמצופה, התגובות לא איחרו להגיע. "איך את עוברת את היום?!", הזדעקו הפייסבוקיסטים. ואני, כמי ששומרת חסד נעורים לתקשורת נטולת אלמנטים ממוחשבים למיניהם, לא הבנתי על מה כל המהומה. גם מבטי הזעזוע והתמיהה לא נעדרו משגרת היום שלי, מה שגרם לי לתהות: מתי הפך ה"פייסבוק" מאמצעי תקשורת חביב למצרך קיומי בקנה מידה שלא היה מבייש אפילו את הקוטג'.                     

    בעידן שבו משחקי מחבואים ילדותיים כמעט ולא נמצאים בלקסיקון הציבורי, ניתן למנות על כף יד אחת, את מי שבאמת ובתמים מכיר את כל 700 החברים שלו ברשת החברתית, אף על פי שהוא עושה שם ימים כלילות. עוד בתקופה שבה היה ה"פייסבוק" בחיתוליו, היה ברור לכל: אם אתה לא שם, אתה לא קיים.

     

    ושלא תטעו, אין לי טענות כלפי ה"פייסבוק" עצמו (טוב, למעט הסבל שהוא מסב למשוגעים שחפצים במחיקת חשבונם). עד כמה שקשה להאמין, לתופעת הטבע הזאת, ששולטת בחיינו בשנים האחרונות, יש אפילו צדדים חיוביים. היא מאפשרת לנו לשמור על קשר עם חברים מרוחקים, היא מעדכנת אותנו בנוגע למה שקורה בעולם ואפילו, שומו שמיים, בודקת בשבילנו מי מבקר הכי הרבה בעמוד הפרופיל שלנו.

     

    אך מילת המפתח כאן, כמו בתחומים רבים בחיים, היא פשוטה: פרופורציה. כן, כן, הגיע הזמן שניכנס לפרופורציה.

    רבים וחכמים ממני אמרו זאת לפני, לכן בעידן אלמנט של מקוריות, כל שנותר לי הוא לחזור ולהפציר בכם: צאו מה"פייסבוק"! צאו לשטוף את העיניים במקומות שבהם לא הייתם בעבר, ועשו דברים שלא עשיתם בעבר. תאמינו לי, זה לא יהרוג אתכם. אך רק למקרה שתחושו בתסמיני גמילה, מוקד התמיכה הטלפוני פתוח 24 שעות ביממה.