• המשפטיזציה של חיי האדם
    פרשת דורון נשר היא רק דוגמה למקרה שבו הבירוקרטיה המשפטית באה על חשבון חיי האדם
    מאת מאי גוסרסקי
    11.9.2012

    נתחיל בעובדות היבשות. פרק שלם וגדוש בחוק זכויות החולה מוקדש להסכמה מדעת לטיפול רפואי. בין היתר, נכתב כי "במצב חירום רפואי, הסכמה מדעת לטיפול רפואי המנוי בתוספת יכול שתינתן בעל פה ובלבד שדבר ההסכמה יתועד בכתב סמוך ככל האפשר לאחר מכן". בהתחשב בכך שפעמים רבות אין באפשרות החולה לתת אישור שכזה בעל-פה, נכתב גם כי "מטפל רשאי לתת טיפול רפואי שאינו מנוי בתוספת, גם ללא הסכמתו מדעת של המטופל אם... מצבו הגופני או הנפשי של המטופל אינו מאפשר קבלת הסכמתו מדעת".
    אבל אם נסתכל לרגע אחד מעבר לשפה המשפטית הסבוכה, נגלה כי אחת הסיבות העיקריות להימנעות ממתן טיפול רפואי במצבי חירום, היא החשש שפינוי החולה בלא הסכמתו המודעת עלול להיחשב לתקיפה. לצערנו הרב, מימדיה של תופעה זו, במסגרתה נמנע מחולה טיפול מציל חיים בשל חשש מתביעה משפטית, גדולים בהרבה ממה שהציבור מכיר.
    לאחרונה שוב עלה הנושא לסדר היום הציבורי, לאחר שדורון נשר, שחקן ובמאי מוערך, לקה בשבץ מוחי בביתו. צוות מד"א שהגיע למקום סירב לפנותו ללא הסכמתו, אך נשר, שאיבד את עשתונותיו, לא תפקד ולא יכול היה לספק לפרמדיקים את האישור שבו חפצו. התוצאה המיידית הייתה ברורה: ביום המחרת הזדעקו כותרות העיתונים, כאילו ברור לכל מיהם האחראים הבלעדיים למחדל. "משפחת נשר: צוות מד"א מעל בתפקידו", נכתב ב"ישראל היום", וגם מקבילו "ידיעות אחרונות" לא בחל באמצעים והטיל את האשמה על הפרמדיקים המסכנים.
    אך האם הם צודקים? לא בטוח. את האצבע המאשימה במקרה זה אין להפנות כלפי אנשי מד"א. הפרמדיקים המעורבים באירוע נקלעו לסיטואציה שבה לא הייתה להם ברירה, אלא לפעול לפי מערכת החוקים הנוקשים, שכן ניסיון העבר מלמד אותנו שזו הדרך הכדאית ביותר- אם אתה רוצה לשרוד בישראל של היום.
    הפרשה, שללא ספק נוגעת לרבים, מעלה את ההכרח לבחון מחדש את ההיבט החוקתי של העניין. האם ידעתם ששבץ מוחי הוא הגורם העיקרי לנכות אצל מבוגרים בעולם המערבי, והסיבה השנייה למוות ברחבי העולם? מרגע התחלת השבץ, נפתח חלון הזדמנויות צר בו ניתן לטפל בחולה על מנת למנוע נכות או מוות. הזמן משחק במקרה זה תפקיד מרכזי, וכל התעכבות במתן הטיפול מקרב את הלוקה בשבץ צעד נוסף אל עבר נקודת האל-חזור.
    הבעיה מתחילה כשבדיוק בזמן קריטי זה, מתעקש החוק לקבל את הסכמתו של המטופל, אלא אם כן מצבו הגופני או הנפשי אינו מאפשר זאת. האם הפרמדיקים הנמצאים בשטח כשירים לקבוע דבר שכזה? והנה, ברגע אחד, נפרשת בפנינו הבירוקרטיה המשפטית במלוא תפארתה.
    במאבק בין האוטונומיה של החולה וזכותו על גופו לבין קדושת החיים. לעניות דעתי, החיים מנצחים- ובגדול. 
    אנשי משרד הבריאות צריכים להבין שהגיע הזמן לערוך שינוי בחוק, ולקבוע כי במקרים שבהם הימנעות מטיפול רפואי עלולה להיות קטלנית- יש לבצע אותו בכל זאת, וגם ללא הסכמה. רק לאחר שיוסדרו סמכויות הפרמדיק ותינתן לו רוח גבית בביצוע תפקידו כראוי, ניתן יהיה למנוע ממקרה זה לחזור שנית.
    ובינתיים, כל שנותר לנו הוא להתנחם בעובדה שחל שיפור קל במצבו של נשר, שאומנם עוד לא חזר לדבר, אך הועבר לתחילת תהליך השיקום בבית לוינשטיין. קשה שלא לתהות האם אולי, רק אולי, ניתן היה למנוע את כל המצב הזה- אם רק היינו מקדימים תרופה למכה.

    עקבו אחרינו בפייסבוק:www.facebook.com/itonspeshel

    [[wysiwyg_imageupload:654:height=84]]