• צרות מבית
    תקשורת הספורט הישראלית שברה שיאים חדשים של פרשנות סובייקטיבית ביום שישי האחרון. נבחרת ישראל בכדורגל נאלצת להתמודד באופן אינסופי עם יריבתה הגדולה ביותר- ולא מדובר בפורטוגל.
    ליאב אלחיאני
    11.9.2012

    מה למדנו: את ברזיל 2014 נראה רק בטלויזיה". כך נכתב במוסף הספורט של 'ידיעות אחרונות' בסיקור משחקה של נבחרת ישראל מול אזרבייג'אן שהתקיים ביום שישי האחרון. אמנם נבחרתנו השיגה נקודה במשחק חוץ, כשלפניה עוד תשעה משחקים, אך זה לא מפריע לעיתון של המדינה לסיים את הקמפיין כבר אחרי המשחק הראשון. מעניין מה עובר בראשו של הקורא ההדיוט, ומה משפט כזה גורם לו לחוש כלפי הנבחרת. התחושה שלי? הוא ממש לא רץ לקנות כרטיס למשחק נגד רוסיה ביום שלישי.

     

    האווירה במשחקי הנבחרת תמיד הייתה קודרת. מעבר לפלאי האקוסטיקה של איצטדיון רמת-גן, שלא מאפשרים יצירת אווירה בסיסית למשחק כדורגל, הקהל הישראלי כבר חסר עניין ותקווה, וכמעט אינו מורגש במשחקי הבית. נבחרת ישראל לא העפילה לטורניר גדול כבר למעלה מ- 40 שנה, ולקהל נמאס להתאכזב. אך מעניין למה אותן בעיות לא הפריעו לקהל האזרי לייצר אווירה ביתית מחשמלת לנבחרת ה"דייגים" שלו ביום שישי. לדעתי מדובר בהבדל אחד- מוראל לאומי. וכשזה קשור בנבחרת, אצלנו הוא נמוך מים המלח.

     

    מוראל לאומי נגזר משלושה פרמטרים עיקריים: רמת הציפיות, העמידה בהן, והתקשורת. כשנבחרת אירלנד מציבה לעצמה יעד ריאלי של התמודדות על מקום ביורו, ועומדת בו, אין לאוהדיה בעיה לפצוח בשירה אדירה גם כשנבחרתם בפיגור 4-0. כי הם ריאליים. כי הם מבינים שעצם הגעתם למעמד הזה הוא כבר הצלחה עילאית. כשנבחרת אזרבייג'אן משיגה תיקו ביתי מול ישראל, אוהדיה מעריכים את ההישג. אבל אצלנו רמת הציפיות חוצה את גבולות ההיגיון. בכל מקום אחר בעולם כבר מזמן היו מפסיקים להציב לנבחרת ש- 42 שנה לא הגיעה לטורניר גדול יעד מינימלי של העפלה. אבל בארץ הקודש בטוחים משום מה שנבחרתנו נמצאת במצב של להיות חברה קבועה בכל אליפויות העולם ואירופה. אז כן, אנחנו מוכשרים, הרי חן עזרא מלהטט מול הפועל עכו, למה שלא יעשה זאת מול ההגנות הטובות באירופה? כן, אנחנו לא פחות טובים משוויץ, הרי גם לנו יש שחקן שבגיל 20 כבר מככב בבאיירן מינכן, ושחקן הרכב באלופת איטליה. הגיע הזמן לשים את הקלפים על השולחן- נבחרת ישראל היא דרג ד' באירופה ותו לא, אנחנו לא פקטור אמיתי בקרבות ההעפלה. בקמפיין הנוכחי, עלייה ליורו תהיה בגדר נס. לבוא בטענות למאמן שלא מצליח להעפיל עם רמת השחקנים הנוכחית זה פשוט לא הוגן.

     

    לפרמטר התקשורתי בקביעת המוראל הלאומי יש משקל רב ביותר. ובנושא הזה, תקשורת הספורט בישראל מקבל ציון 'נכשל'. משחקי הנבחרת האחרונים מלווים בפרשנות סובייקטיבית של עופות דורסים שרק מחכים לראות את הנבחרת נכשלת כדי לעוט על הטרף. אשתדל להיות זהיר במילותיי, אך לפחות כלפי חוץ, נראה שפרשנינו פשוט רוצים שהנבחרת תיכשל. הביקורת תגיע מכל מקום, בכל מצב, ואין גבול לצביעות- מקרה יוסי בניון הוא דוגמה מצוינת לכך: הרי בעידן לואיס פרננדז לא הפסיקה להישמע הביקורת על הקביעות שמקבל בניון בהרכב הנבחרת, על אף מיעוט הדקות ששיחק בקבוצתו. וכעת, כאשר גוטמן מעז להושיב אותו על הספסל, תוקפים הפרשנים החלטה זו מכל כיוון. דוגמאות נוספות ניתן לראות אצל פרשנים הדורשים את הצבתו של שחקן מסוים בהרכב, וכשזה פותח, מבקרים את ההחלטה ודורשים שחקן אחר במקומו. פרשנים רבים אף הביעו זלזול מוחלט בנבחרת האזרית וטענו שזו תובס בקלות מול נבחרות אחרות. רק אל תבלבלו אותם עם העובדה שגם נבחרות איכותיות מישראל, כמו טורקיה ובלגיה, איבדו נקודות במגרש בבאקו.

    נראה שכמה מפרשנינו מרשים לעצמם קצת יותר מדי בשל העובדה שחלקם הביאו את הנבחרת להישגים נאים. אולי כדאי להזכיר להם שגם בתקופתם הנוצצת, נבחרת ישראל עדיין לא הצליחה להעפיל לאף טורניר.

     

    אם כן, בימים כאלה, בהם התקשורת יוצרת מצב אבסורדי שבו כל המדינה נגד הנבחרת, ייאלצו אנשי הנבחרת לחשוב כיצד להתמודד עם העליהום התקשורתי נגדם, לפני שיתפנו לחשוב כיצד להתמודד עם כריסטיאנו רונאלדו.

    עקבו אחרינו בפייסבוק: www.facebook.com/itonspeshel