• זיכרון נוסח ישראל 2012
    שבע עשרה שנים בדיוק עברו מאז רצח ראש הממשלה יצחק רבין- ואיפה אנחנו?
    מאי גוסרסקי
    28.10.2012

    שבע עשרה שנים בדיוק עברו מאז אותו לילה. שבע עשרה שנים בדיוק עברו מאז אותו הלילה שבו נאלץ איתן הבר, ראש לשכתו של רבין, להכריז על מותו של ראש ממשלה בישראל. באותו לילה, שלוש יריות בודדות שנורו מאקדחו של מתנקש היו ההוכחה הסופית, למי שחיפש הוכחות שכאלו, להשלכות הרות האסון של מסע ההסתה חסר הפשרות שקדם לרצח.

     

    בשבע עשרה השנים שעברו מאז אותו לילה, שבע עשרה שנים שבהן גדלו בני הדור שלי והפכו לנוער של היום, היוו טקסי הזיכרון והעצרות חלק מרכזי בהנצחת אותו איש כסוף-שיער שאיבד את חייו בשל הדבקות בדעותיו. האתגר העומד בפני מחנכי ישראל, בכל שנה מחדש, הוא הצורך להעביר לתלמידי בתי הספר את חשיבות הדמוקרטיה בישראל ואת סכנת האלימות לחברה ולמדינה. כי איך אפשר לגרום לתלמיד כיתה ח', שבזמן אותו אירוע מכונן "עוד לא היה בתכנון", להבין את המשמעויות העמוקות של רצח שכזה? כיצד אפשר להביא אותו להבנה שמדובר בהרבה יותר מרק רצח של "איש של שלום"?

     

    עם שאלות אלו ואחרות מתמודדת מערכת החינוך הישראלית בכל פעם מחדש, אלא שלאחרונה נשמעים ברחבי המדינה יותר ויותר קולות הקוראים תיגר על אחד האמצעיים החינוכיים המהותיים במענה על שאלות אלו, והוא, כאמור, טקס הזיכרון. בעוד שחוזר מנכ"ל שמפרסם משרד החינוך מדי שנה מחייב את כלל בתי הספר לקיים פעילות חינוכית בנושא, המציאות בשטח שונה לחלוטין. מי שחשב שהתעלמות מחוזר זה היא נחלתם של החינוך החרדי ושל החינוך הממלכתי- דתי בלבד, יופתע לגלות שמספר הולך וגדל של בתי ספר בחינוך הממלכתי- חילוני בוחרים לבטל את טקסי הזיכרון ולהשאיר את רוב העבודה החינוכית למחנכים. אפילו ב"אשל הנשיא", הדוגל בחינוך חברתי משמעותי, הסתכמה ההנצחה בקיר זיכרון ובשעת חינוך בכיתות.

     

    וזה לא עוצר כאן. מגמה חינוכית זו מלווה בקריאות של גורמים אזרחיים לבטל את העצרות לזכרו של רבין, או לקיים עצרות במתכונת מצומצמת יותר. לאן שלא תביטו, תיווכחו כי הזמן בהחלט עושה את שלו: נוער הנרות כבר נעלם מן העולם, והפוליטיקאים כבר לא פוקדים בהמוניהם את העצרות, שהפכו למעין טקס פרטי של גוש השמאל ושל תנועות הנוער. משנה לשנה זיכרון אקט האלימות הנורא שהתרחש בכיכר מלכי ישראל, לימים כיכר רבין, הולך ומתעמעם- והציבור שותק.

     

    הדיון סביב שאלת יום הזיכרון ליצחק רבין מעולם לא היה פשוט. מול תומכיו עומדים אלו הטוענים כי יום שכזה ינציח את מורשתו ועמדותיו המדיניות של רבין, שלא התקבלו בעבר וגם אינן מתקבלות כיום על-ידי חלקים נכבדים מהאוכלוסייה הישראלית. אך מעבר לכל ההתלהמות, הכרחית ככל שתהיה או מיותרת לחלוטין, אנחנו שוכחים עובדה אחת קטנה. ביום זה אין אנחנו מנציחים את יצחק רבין כדמות. אז נכון, כל תלמיד בחטיבת הביניים יודע לדקלם שרבין למד בבית הספר החקלאי כדורי ושהוא היה רמטכ"ל, אולם באותו לילה לפני שבע עשרה שנה בדיוק לא היה זה רצח רגיל. מותו של יצחק רבין היה מעל הכול מותו של סמל. ולא, לא מדובר בסמל של מחנה השמאל, כמוביל הסכמי אוסלו שאפשר את הקמת הרשות הפלסטינית. מדובר בסמל הדמוקרטיה והעמידה האיתנה מול ההסתה והאלימות, עמידה שהייתה בעוכריו של רבין והובילה למותו. ייתכן מאוד שהחתימה על הסכמי אוסלו לא הייתה הדבר הנכון לעשות באותו הזמן, אבל עצם פעולת הרצח ביטלה כל לגיטימציה לדיון הגיוני ושקול בנושא. 

     

    עצם הדיון בשאלת נחיצותו של יום הזיכרון ליצחק רבין רק מוכיחה שחלקים גדולים מתושבי ישראל לא למדו כלום. בעצרת שהתקיימה אתמול בכיכר רבין, מתח מנחה הערב, רינו צרור, קו ישיר בין "ההסתה בכיכר ציון של אז ללינץ' של כיכר ציון של היום", ובדבריו כיוון לתקיפתם של שלושת הפלסטינים בירושלים בקיץ האחרון. האם מישהו צריך עוד הוכחה לכך שהגזענות והאלימות טבועות עמוק-עמוק בחברה הישראלית?

     

    ללא צל של ספק, וכמאמר ועדת שמגר שהוקמה לאחר הרצח, מדינת ישראל שלאחר רצח ראש הממשלה לא תשוב להיות מה שהייתה לפניו. הררי דיו נשפכו אודות הרצח, גורמיו והשלכותיו, אולם דבר אחד ברור: אסור לנו לעמוד מנגד, לא כל עוד נשמעות הקריאות בגנות יום הזיכרון. לפעמים שינוי מתחיל בצעד קטן. כן, גם אם מדובר רק בטקס זיכרון בית ספרי צנוע.

     

     

    עקבו אחרינו בפייסבוק: http://www.facebook.com/itonspeshel