• אינסטינקט או הרגל?
    מבצע "עמוד ענן" - טור דעה/רותם פינסק (שכבה יא')
    צוות האתר
    18.11.2012

    אנחנו, תושבי הדרום, בכל אזעקה נעצור את מה שאנחנו עושים, בין אם זה לראות טלוויזיה, לאכול, להכין שיעורים, ללמוד, לישון או כל דבר אחר שיכולנו לעשות באותו רגע, נקום ונרוץ לממ"ד, נישב שם כעשר דקות, רוב הסיכויים שבמרחב המוגן תתפתח שיחת פוליטיקה, או איזה "נו, לא נמאס להם? באמצע הלילה, לא יכלו להתחשב?" או "מתי כל הבלאגן הזה ייגמר, שנחזור לשגרה כבר".

    יש מקרים שיש קצת דמעות, עוברות עשר דקות, אולי קצת פחות ועולים ויוצאים מהממ"דים, וכל אחד חוזר לעשות את מה שעשה לפני. בין אם זה היה ללמוד אז חוזרים ללמוד, אם זה העיר אותנו באמצע הלילה אז תוך דקות ספורות כל הבית שוב ישן – חוזרים לשגרה. אירוני, לא?

    זה מתבטא בדברים הכי קטנים, בלטייל עם הכלב שלך ולשמוע אופנוע נוסע מהר ולחשוב שזו אזעקה, לשמוע אמבולנס מרחוק ולעצור את הנשימה למאית השנייה ואז להבין שהתבלבלת, זה לשמוע שידורים בחדשות בלי הפסקה ולשמוע בטלוויזיה שפשוט לא מתחשבת ומשדרת את האזעקה שהייתה בתל אביב שוב ושוב ושוב וכל פעם להיבהל מחדש, להתחיל את הריצה לממ"ד ואז להבין שלא, שטעית, שבטלוויזיה ציפו שכשתשמע קול אזעקה קודם כל תביט במסך הטלוויזיה כדאי לראות אם כתוב "האזעקה הינה מוקלטת."

    אז מה זה? אינסטינקט ? או הרגל? כי רק מי שחי בשגרה כזאת, רק לו יהיו אינסטינקטים כאלה, אינסטינקטים שכבר מחפשים את האזעקות, מתים לשמוע אותם, זה סוג של "משחרר" האזעקה, כי אתה יודע שברגע שיש אזעקה - יש לך מה לעשות, או להתגונן, או להכין את עצמך לזה שיש סיכוי, קטן שלא יהיה שיכול לקרות לך משהו, זה עדיף מסתם לחכות.
    אני חושבת שהמצב הנוכחי גדול עלינו, שאנחנו לא יודעים איך להתמודד איתו, והנה התחילה לה עוד אזעקה, הממ"ד קורא לי.