• יומן מסע פולין תשע"ו
    יומן מסע לפולין מאת מקס בגן
    צוות האתר
    8.11.2015

    יומן מסע / מאת מקס בגן, י"ב 7

    בתאריך 29/09/2015 יצאנו למסע לפולין, יצאנו בשעת לילה מאוחרת, אך כל הזמן הזה לא ידענו לאן אנו יוצאים. כל הזמן שמענו רק סיפורי זוועות על פולין, אני באופן אישי דמיינתי את פולין כמדינה שבורה, שעוד לא התאוששה מתקופת המלחמה. אך במהרה טעיתי.

    בהגעתנו לוורשה הסיעו אותנו ישירות לכיכר גז'יבובסקה, שבו יש פארק מדהים ביופיו, המכיל הרבה ריאה ירוקה, מזרקות, ספסלים, חנויות, בניינים, בתי קפה, כנסיות וכו'... כשהגענו והתיישבנו על מדרגות בפארק, אמר לנו המדריך, ברוכים הבאים לגטו ורשה. משמאלנו עומדת לה כנסייה מרהיבה ביופייה שנקראת כנסיית המומרים, זוהי לא כנסייה חדשה, זוהי כנסייה שנבנתה בתוך גטו ורשה בתקופת השואה. כמובן שנדהמנו, איך זה אפשרי שבגטו שיועד אך ורק לאכלוס יהודים נבנתה כנסייה?! שאלה זו במהרה אפשרה לנו להבין את הרעיון העומד מאחורי תורת הגזע והאידיאולוגיה הנאצית. את המשטר הנאצי לא עניין שהנוצרי הקתולי מאמין באדיקות בישו ומתפלל ומבקש ממריה חסדים. מבחינת הנאצים זהו רק פנוטיפ, והם התעניינו בגנוטיפ, ולכן הסתכלו כמה דורות אחורה, ומבחינתם מספיק שהסבא של סבך היה יהודי בכדי שגם אתה תחשב ליהודי, לא משנה שבדית את היהדות מליבך. כפי שזברה לא יכולה להשיל ממנה את הפסים שלה, גם יהודי לא יכול להשיל מהדם שלו את עצם היותו יהודי. "מה שבדם זהו האדם".

    יום למחרת נסענו לעיירה טיקוצ'ין או כפי שהיהודים מכנים אותה, טיקטין. בעיירה הקטנטונת הזו שוכן לה בית כנסת, יחסית צנוע אבל בעל היסטוריה ענפה. בית הכנסת פעל בשנים 1642-1941 עד לאירוע הטראגי שבו יהודי טיקוצ'ין נאספו ונרצחו בבורות ירי. בית הכנסת מצוי במרכז העיירה ובעל קונסטרוקציה אופיינית לבתי כנסת בפולין באותה התקופה.

    באוגוסט שנת 1941 בוצע טבח, שואה ביהודי קהילת טיקוצ'ין, הם נקראו להתאסף, הוכנסו בכוח למשאיות והוסעו למרחק של חמש דקות נסיעה מהעיירה ליער, פסטורלי ומדהים ביופיו, יער לופוחובה. שבו חיכו להם שלושה בורות ירי, שניים גדולים שאורך כל אחד מהם הוא 12 מטרים, רוחבו 4 מטרים ועומקם 3 מטרים. ואחד יותר קטן. התושבים הניחו שהבורות נועדו לצורך הסתרת טנקים ודלק. אך במהרה הבינו שלא כך הדבר.

    ב25/8/1941 נאספו הגברים בקהילת יהודי טיקוצ'ין. הם הועמדו על שפת הבור הראשון, ונורו במכונות ירייה אל מותם. באירוע טראגי זה נרצחו כ-1400 יהודי טיקטין. יום למחרת ה-26/8/1941 הנאצים המשיכו לאסוף את שאריות היהודים שנותרו בעיירה, כ-700 יהודים, בעיקר נשים, קשישים וחולים באותה השיטה טיפלו הנאצים ביהודים בבור השני. הבור השלישי נועד לאלה שהצליחו לברוח אך בצער רב הם נתפסו ונרצחו. אנשים ספורים בלבד הצליחו לברוח ולהינצל מהטבח הנורא הזה. 

    כשיצאנו מבית הכנסת בטיקוצ'ין נסענו בדממה מוחלטת ליער לופוחובה, כשכל שערה בגופנו סמורה. ותחושת צמרמורת עוברת בגופינו. בדיוק כפי שאחינו היהודים הובלו כצאן לטבח ליער זה.

    למחרת טיילנו בעיר המקסימה, והיפה ורשה. כפי שציינתי קודם, לא ציפיתי לראות אותה כזו, ציפיתי לראות עיר עם בניינים הרוסים ונטושים. אך לא כך היה הדבר. זו עיר מדהימה, עיר מטרופולין, מלאת תשתיות.

    ביקרנו ברחוב דז'לנה 34, בגן החיות העירוני, במסלול הגבורה ובאנדרטת המרד הפולני. כל היום היה גדוש בסיפורי גבורה לא רק של מבוגרים יהודים, אלא גם של פולנים ובעיקר של נוער יהודי, שלקח על עצמו משימה לא פשוטה, לשנות את המצב שבו חיים יהודי פולין.

    ביום הרביעי למסע, הכתה בפנינו האמת, לראשונה התמודדנו פנים מול פנים עם המראות הטראגיים של השואה. הגענו למחנה ההשמדה מיידנק שמצוי צמוד לעיר הפולנית לובלין. בהגעתנו לאתר צפינו באנדרטה הענקית שעומדת על הר מול מחנה ההשמדה. ברדתנו מן ההר, בהליכה אל כניסתו של המחנה, התיישבנו על הדשא מול ביתו של מפקד המחנה דאז, קארל קוך. ונשאלה השאלה, איך בן אדם בעל תבונה יכול לגדל את הילדים שלו כשבכל בוקר נכנסים יהודים למחנה, עוברים מטרים ספורים מביתם, אל מותם. ואי אפשר להתכחש לעובדות הללו, לומר שילדיו לא ידעו מה מתחולל בתוך המחנה זהו תירוץ, מה שבאנגלית אומרים - nonsense. נכנסנו מבעד לשער המחנה והלכנו לא יותר מעשרה מטרים והתיישבנו על אדמת עפר. במקום המכונה "כיכר הוורדים", באסוציאציה ראשונית השם נורא נחמד, וישר חושבים כנראה הייתה במקום זה גינה, צמחו ורדים. אך ממש לא כך הדבר, הפירוש האמיתי מצמרר. כיכר הוורדים נקראת כך הודות לימי החורף, שבהם האדמה התכסתה בשלג והשלג התכסה בשכבת דם, מכאן בא השם ורדים. כשלושה מטרים משם שוכן לו הצריף הראשון במחנה. שעל גביו מתנוסס השלט –
     "Bad und Desinfektion I" - צריף מקלחות וחיטוי מספר אחד.

    כפי שמראה הסרט "הבריחה מסוביבור" את השיטתיות שבו היהודים המסכנים הוכנסו לתאי הגזים. בהגעתם למחנה ההשמדה נאמר להם, במחנה זה אנחנו נלחמים נחרצות במגפת הטיפוס ולא מוכנים שבמחנה זה המגפה תתפשט, ולכן לפני שתתמקמו במקומות המגורים החדשים שלכם, עליכם להתפשט, להוציא את כל רכושכם, ולהפקיד בידנו. הנאצים אף חילקו שוברים שכביכול הבטיחו ליהודים שיקבלו את רכושם בחזרה, הכל בכדי ליצור ביהודים מעט אמון שהם לא הולכים למות. אך לא רק שרכושם נלקח מהם, אלא גם חייהם.

    בכניסה לתאי הגזים והמקלחות היהודים חולקו לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה תמיד קיבלה מקלחת קפואה ובריצה עירומים יצאו החוצה. על מנת להמחיש לקבוצה השנייה שבאמת אלו מקלחות ולא צריפי מוות. חדורי אמון ותקווה נכנסה הקבוצה השנייה של היהודים לצריף, רק הפעם לא למקלחות אלא לחדרים עמוקים יותר, שבהם יש כמה חורים בקירות ובתקרה. החורים בקירות נועדו בהתחלה לצורך הזרמת גזי פליטה של מנוע צוללת. אך לנאצים זה התברר כשיטה לא רווחית ביחס לתפוקה. ולכן במהרה נדרשו ליזום פתרון יצירתי יותר. והם מצאו אותו, את הפתרון האכזר שלקח את חייהם של אין ספור נפשות תמימות, הציקלון β. החור בתקרה נועד לצורך פיזור המלח, שבמגע עם האוויר היה הופך לגז וגורם ליהודים להיחנק. אי אפשר לשכוח את המראה הנורא שהתנוסס על הקירות, כל הקירות מכוסים בצבע כחול. כתוצאה מהגז.

    ביום החמישי למסע לקחנו מעט הפוגה ממראות הזוועה של השואה, טיילנו ברובע היהודי של קרקוב – קז'ימיש, שבו ביקרנו במספר בתי כנסת, הרוב בקונסטרוקציה דומה אם לא זהה לזה של בית הכנסת בטיקוצי'ן. ואחד מפואר מאוד הדומה לכנסייה. ביקרנו בגטו קרקוב ובאומשלאגפלאץ (כיכר השילוחים) שבו עד היום השתמר בית המרקחת, שבעליו – תדאוש פנקייביץ' העניק אישורי עבודה לרבבות יהודים והציל אותם ממוות. לאחר מכן המשכנו לכיכר השוק – סוקיניצה שבה זכינו לזמן חופשי ולהנאה בבוטיקים הרבים במקום.

    יום למחרת נסענו למחנה העבודה פלאשוב השוכן בפרברי העיר קרקוב. מחנה העבודה עצמו לא השתמר ונהרס. אך במקום שוכנת אנדרטה גרנדיוזית לזכר רבבות האנשים שהועבדו בפרך במחנה העבודה הזה

    כשהגענו למקום והתיישבנו על הדשא, הכרנו שני אנשים, את אמון גת ואת אוסקר שינדלר. שניהם קצינים בצבא ה-SS של המשטר הנאצי, אך כל אחד מייצג בחירה שונה בחיים. אין ספק ששניהם בחרו בחירה נוראית להצטרף לשורות הנאצים, אך אחד מהם בחר בתפנית בחייו שהפכה אותו לבן אדם טוב ורחום. והשני המשיך בבחירות הנוראיות שלו. אין צורך לומר מי בחר מה. אבל עצם ההשוואה בין אוסקר שינדלר שהציל כל כך הרבה אנשים לבין אמון גת שהיה יוצא כל בוקר רכוב על סוס בנשק כדי לירות על יהודים, מלמדת אותנו שבכל צעד בחיינו יש את הבחירה בין טוב ובין רע. בין מה שנכון לבין מה שאינו נכון. במקרה זה ובעוד הרבה מקרים, לבחירה בין טוב ורע יש השפעה לא רק על עצמך אלא על עוד רבים אחרים. בשתי הבחירות, כפי שעצם ההשוואה בין אמון גת לאוסקר שינדלר מראה, אחת גרם למוות ביסורים של רבים, והשני הציל חיי רבים.

    ביום השביעי למסע, היינו יום שלם בקומפלקס המחנות אושוויץ, שנמצא כשעה נסיעה מקרקוב. את היום התחלנו במחנה הריכוז אושוויץ 1, שהיום מהווה מוזיאון. ראשית נכנסו לבלוק מספר 4 – מיצג ההשמדה – extermination שבו מתוארים בפירוט דרכי ההשמדה של הנאצים וכמויות האנשים שנרצחו.
    המשכנו לבלוק מספר 5 – מיצג החפצים, מראות קשים וזוועתיים של פרוטזות, כלי אוכל, מזוודות, נעליים, בובות, בגדי תינוקות, שנלקחו מידיהם של אסירי המחנה, הכל בשביל לבזוז את רכושם, ולפגוע בכבודם.
    משם עברנו לבלוק מספר 6 – חיי האסיר במחנה. רוב המיצג מלא תמונות של אנשים, חלקם מחייכים, חלקם מנסים לחייך, חלקם כועסים וחלקם זועמים.
    בעגה רפואית יש את המושג קכקסיה – שזהו מצב מטבולי מורכב המאופיין באיבוד מסת שריר ואיבוד מסת שומן. מה שבלשון יומיומית מכונה – "עור ועצמות", התמונה שמהדהדת בראש היא התמונה של האנשים שראינו בצריף, לא כאלו הם, לקרוא להם קכקטיים זה לתת להם מחמאה. הם היו מה שכונו בלשון המחנה – "מוזלמנים" קכקטיים שאיבדו צלם אנוש, יש כאלה שכינו אותם גופה מהלכת.
    המשכנו לשם לבלוק האחרון בסיור באושוויץ 1 – בלוק 11, בית הסוהר של המחנה. כמוני, אתם בטח שואלים את עצמכם למה בתוך מחנה ריכוז שמהווה בית סוהר צריך בית סוהר?! על מנת שאנשים יבינו שיש מצב גרוע משלהם, על מנת ליצור הרתעה, פחד.
    לאחר מכן המשכנו בנסיעה קצרה למחנה ההשמדה אושוויץ 2 – בירקנאו. המראות לא חדשים, ממשיכים את שיטתיות ההשמדה של המשטר הנאצי.

    ביום האחרון למסע, היום השמיני שבנו לעיר העתיקה של קרקוב לשמוע עוד על סיפורי גבורה. סיירנו בעיירה בנדג'ין ונפגשנו עם אנשי חינוך פולנים מדהימים שמשקיעים כל פרוט מכספם הפרטי לצורך שימור וחקר המורשת היהודית מתקופת השואה ועליית הנאצים לשלטון. המשכנו לשמוע סיפורי גבורה של מחתרת מקומית. ושוב הבנו כמה חזק הכוח של הצעירים.

    לסיכומו של עניין, המסע לפולין היה המסע המשמעותי ביותר בחיי, לא כיהודי אלא כבן אדם. המסע אמנם מחזק את מורשתנו כיהודים ציוניים, אבל בעיקר הוא מעניק לנו הבנה על משמעות החיים, על משמעותנו כבני אדם. המסע עזר לי להבין עד כמה כל אדם ואדם הוא כוחני, והכוח לא תמיד מופנה לצורך הרסני, בהרבה מהמקרים הכוח עובר לצורך מאבק עבור דברים חיוביים. הבנתי עד כמה שכל צעד בחיים שלנו מורכב מהבחירה בין טוב לרע, בין מה שנכון לבין מה שלא נכון. המסע עזר לי להיות בן אדם טוב יותר.